משה גורלי: עו"ד פרשן משפטי ותיק, עורך בטאון לשכת עוה"ד, פרשן בעיתון מעריב והארץ, מנהל בתי המשפט.
ליבוביץ לימד אותי את ההבדל בין דעה לאמונה, ליבוביץ אומר: אני מאמין בקיומו של אלוהים, אבל אינני יודע דבר על קיומו. ידיעה אמפירית של קיומו של האלוהים היא עבודת אלילים. ההתייחסות לאלוהים היא אמונה ולא של ידיעה. ההבחנה הזאת אני נוטל איתי בפסקי דין של בתיהמ"ש ובוחן באמצעותה את העובדות. פסה"ד של משה קצב קבע, כי קצב אנס את א' ממשרד התיירות, האם השופטים באמת יודעים שזה מה שקרה? באירוע המדובר השתתפו רק שניים: קצב ו-א', השופטים לא היו נוכחים אבל הם צריכים לקבוע מה קרה שם. האחריות היא גדולה כיוון שבסופה ניתן באדם כתם קשה מנשוא ושנות מאסר ארוכות. מה שעומד לרשותם של השופטים הם שלושה:
1. הראיות ובמקרה הזה גרסאות המשתתפים.
2. נסיונם, מצפונם והשקפת עולמם.
3. ואולי הכי חשוב: כללי ההכרעה המשפטיים.
במשפט פלילי כלל מרכזי הוא שספק סביר מספיק כדי לזכות את הנאשם. הכלל הזה נגזר מהשקפה עולם משפטית שאין להטיל על האדם כתם פלילי מלא עם אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר והוא נגזר גם מהשקפה שגורסת שמוטב ש-10 רשעים מנוולים יצאו לחופשי ובלבד שחף מפשע אחד לא יורשע, כללי הכרעה אלה עומדים ביסוד המתח המתמיד בין משפט לצדק, אנחנו רוצים להאמין שהמשפט עושה צדק, אבל צדק הוא מושג חמקמק, סובייקטיבי ומעגלי. המשפט פשוט יותר בהיותו כפוף לכללי הכרעה אובייקטיביים גלויים וברי פיקוח פחות או יותר. ונחזור לסיפור האונס: אילו האירוע היה מצולם, אילו היו עדים אמינים שצפו בו היו לנו ראיות חד משמעיות שניתן היה לקבוע ברמה שמתקרבת לידיעה ודאית שקצב אכן אנס. בהיעדרם של ראיות חד משמעיות כאלה נותר לשופטים לבחור למי להאמין והם בחרו להאמין ל-א' ולא לקצב. האמונה הזאת במושגים של ישעיהו ליבוביץ הופכת לידיעה, לעובדה שבעיני הציבור אין לפקפק ולחלוק עליה. קצב- אמור מעתה אנס נקלה ובזוי ובכ"ז כמה שהדבר אינו פופולארי אני רוצה להשתמש בתשתית שהוכחה כאן כדי לחלוק על קביעה זו או לפחות לעמעם את נחיצותה , ראשית במושגים (....?) גם אחרי הכרעת הדין הנחרצת אין לנו ידיעה על אונס אלא אמונה בגרסת א' שהיה אונס. שנית,- וזה חשוב יותר- שאולי תהיה לכך משמעות ממשית בערעור. האפשרות שהשופטים סטו מכללי הכרעה משפטית סטו באופן זה שהשליכו לפח את כל הספיקות שעלו מהסיפור הזה, אין לנו את הזמן להתערב על הספקות האלה אבל שופטים ומשפטנים רבים שדיברתי איתם אמרו לי שבתיק אחר שרחוק מהכותרות ומהסלידה שעוררה התקשורת כלפי קצב- הספקות האלה היו מספיקים לזיכוי. הספיקות האלה, צריך לזכור, הורידו את האונס מהסדר הטיעון שקצב באיוולתו ביטל. השופטים, אגב, כתבו על משפט השדה של התקשורת שנעשה לקצב. הם גם כתבו על חלקו של היועץ המשפטי לממשלה במשפט השדה הזה. אבל רק שופטת המיעוט נתנה לכך משקל בעונש. האתוס העצמי של השופטים כמקצוענים לא גרם להם לפקפק לרגע ביכולתם לשפוט את קצב ללא המשקל המצטבר של הפרסומים המבזים, אבל השאלה שאני מניח שתהיה במרכז הערעור היא האם הם באמת הצליחו לסלק כל ספק סביר מההרשעה, הבעיה של קצב וסנגוריו תהיה לעורר את נכונותם של שופטי ביהמ"ש העליון לבחון האם יש כאן באמת ספק שמספיק לזיכוי בניגוד לדעת הקבל, לדעת התקשורת .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה